(הקדמה)
פתיחה לפרק שביעי
בסוף פרק ששי הוצעו כמה הלכות של חול המועד בענין שמחה ואבילות שהרי מצות שמחה, שהיא מן התורה, מתייחסת לרגל כולו כולל גם יום טוב וגם ימי חול המועד. בפרק הזה והבא מוצעים הלכות חול המועד שתקנו חכמים כדי להשוות לימים אלה אווירה של מקרא קדש. הפרק מחולק לשלשה חלקים. החלק הראשון עוסק בגזירות שגזרו על מלאכות ושאר מיני טורח. לשם כך נמנים כל סוגי הפעולות שנאסרו ושהותרו, וכדי להבהיר את הדברים הוצגו פרטים המדגימים כל סוג. אבל הסוגים שיש בהם פרטי הלכות רבים נידונו בפרק שמיני. החלק השני דן בענינים של שמחת המועד וכבודו. ההלכות האחרונות שבפרק ענינם סחורה ושכירות בחול המועד.
אלו הם סוגי הפעולות הנידונות בחלק הראשון:
א) מלאכת עבודה: במקביל ליום טוב שנאסרו בו כל מלאכות עבודה, ראו חכמים לאסור מלאכות כאלה גם בחול המועד, כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר. אולם התירו בשלשה תנאים: האחד, אם יש שם הפסד הרבה; השני, שלא יהיה בה טורח הרבה; והשלישי, שלא יכוון וישהה מלאכתו לעשותה בחול המועד. תנאי זה מקביל לגזירת חכמים ביום טוב שגזרו על דברים שאפשר לעשותם מערב יום טוב. (א-ד)
ב) צרכי המועד: לצורך המועד מותר לו לאדם לעשות לעצמו כל סוגי מלאכות כולל מלאכת עבודה אם עושה אותה מעשה הדיוט – כלומר, שלא כדרך האומנים. (ה)
ג) צרכי אוכל נפש: כל דבר שהוא צריך לאכול ממנו במועד מותר לעשות בו כל המלאכות, גם אלה שגזרו עליהן חכמים ביום טוב, מקוצר ובוצר עד לבורר וטוחן – בחול המועד התירו, אלא שאם אין בו הפסד יעשה בשינוי, כגון שידוש ביד ולא בפרור.
שאר מלאכות אוכל נפש מותרות בחול המועד לגמרי כל שהוא יכול לאכול מהן במועד, אע״פ שהוא עושה הרבה מעבר לצרכיו במועד. ואפילו הנעשים בסתם לזמן מרובה, כגון להטיל שכר, ואפילו יש לו ישן, מערים ושותה מן החדש.
אומנין העושין לאחרים לצורך המועד יעשו בצנעה. (ו-ט)
ד) עושין כל צרכי הרבים במועד. כל הענינים שבית דין מופקד עליהם כלולים בצרכי רבים. אבל כתיבת ספרים תפלין ומזוזות אסורה, אבל כתיבה שהיא כמעשה הדיוט מותרת. (י-יד)
ה) עושין כל צרכי המת בחול המועד. (טו)
החלק השני עוסק בעניני שמחת המועד וכבודו.
אין רואין את הנגעים במועד כדי שלא יצטער ברגל אם יטמאוהו. אין מערבין שמחה אחרת בשמחת החג. ואין מגלחין ואין מכבסין במועד כדי שיקדים אדם להתגלח ולכבס לפני החג ולא ייכנס ליום טוב הראשון והוא מנוול. אבל מי שלא יכול היה להתכונן כראוי בגילוח ובכביסה לפני הרגל התירו לו. עושה אשה כל תכשיטיה במועד. (טז-כא)
החלק האחרון בפרקנו דן באיסור סחורה בחול המועד, וכן שכירות בין בישראל ובין בגוי. (כב-כה)
(א-ב) חולו שלמועד... אסור בעשיית מלאכה וכו׳ – חגיגה יח,א: ...דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, מנהני מילי? דתנו רבנן: ׳את חג המצות תשמר שבעת ימים׳
(שמות כג,טו) – לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר, אינו צריך, קל וחומר, ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן – אסור בעשיית מלאכה, חולו של מועד שיש קדושה לפניהן ולאחריהן – אינו דין שיהא אסור בעשיית מלאכה? ששת ימי בראשית יוכיחו, שיש קדושה לפניהן ולאחריהן ומותרין בעשיית מלאכה! מה לששת ימי בראשית שאין בהן קרבן מוסף, תאמר בחולו של מועד – שיש בו קרבן מוסף; ראש חדש יוכיח, שיש בו קרבן מוסף – ומותר בעשיית מלאכה! מה לראש חדש שאין קרוי ׳מקרא קדש׳, תאמר בחולו של מועד שקרוי ׳מקרא קדש׳, הואיל וקרוי ׳מקרא קדש׳ – דין הוא שאסור בעשיית מלאכה.
תניא אידך: ׳כל מלאכת עבדה לא תעשו׳
(ויקרא כג,ז) – לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר, אינו צריך, הרי הוא אומר ׳אלה מועדי ה׳ וגו׳ ׳
(ויקרא כג,לז); במה הכתוב מדבר? אם בראשון – הרי כבר נאמר שבתון, אם בשביעי – הרי כבר נאמר שבתון, הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד, ללמדך שאסור בעשיית מלאכה.
תניא אידך: ׳ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה׳ ׳
(דברים טז,ח) – מה שביעי עצור – אף ששת ימים עצורין. אי מה שביעי עצור בכל מלאכה – אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה? תלמוד לומר: ׳וביום השביעי עצרת׳ – השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.
אין מחלוקת בין הברייתות ורק משמעות דורשין יש ביניהן. רבינו הביא את כולן בהלכה זו:
חולו שלמועד אע״פ שלא נאמר בו שבתון (לפי הברייתא השניה), הואיל ונקרא מקרא קדש (לפי הברייתא הראשונה)... כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל... מפני שאסורו מדברי סופרים... (לפי הברייתא השלישית).
פיהמ״ש מועד א,א: בא בקבלה שחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה. והמשנה קוראת לחולו של מועד מועד בכל מקום. וכן נתבאר בקבלה הגדרת מלאכות שמותר לעשותן במועד והגדרת מלאכות שאסור לעשותן.
הסתפקו הראשונים האם איסור מלאכה בחול המועד הוא דאורייתא או דרבנן, שהרי ישנן סוגיות שלכאורה סותרות זו את זו (ראה
תוספות חגיגה יח,א ד״ה ועוד). ומדברי רבינו נראה שהתורה קבעה שהימים הללו אינם כשאר ימי החול, ויש בהם קדושה, ואדם שיעשה אותם כיום חול לכל דבר, בוודאי שעבר על רצון ה׳. ברם חכמים הם שהגדירו את מאפייני הקדושה שבחול המועד, וקבעו שלא יעשו בהן מלאכות כדי שלא יהיו כימי חול לכל דבר. לכאורה כדי שיהיו שונים משאר ימי החול היה די בחיוב שמחה ואיסור הספד ותענית (לעיל ו,יז), ולאו דווקא באיסור מלאכה, אלא שכך קבעו חכמים להוסיף מאפייני קדושה השייכים ברוב בני אדם. נמצא שקדושת חול המועד היא בוודאי מן התורה, אלא שאיסור המלאכה הוא מדברי סופרים.
מקור נוסף להוכיח שאיסור מלאכה בחול המועד אינו אלא מדרבנן הובא בהלכות גדולות הלכות מועד (ד״י עמ׳ 412):
זה הכלל: כל שיש בו ביטול מלאכה לעם, כגון תענית צבור ותשעה באב – קורין שלשה. וכל שאין בו בטול מלאכה לעם – כגון ראשי חדשים ומועד, ואיכא קרבן מוסף – קורין ארבעה. יום טוב דאסור בעשיית מלאכה – קורין חמשה. יום הכפורים דענוש כרת – קורין ששה. שבת דאיסור סקילה – קורין שבעה
(מגילה כב,ב). ומהכא משמע דשריא מלאכה בחולא דמועדא מאי דשרו רבנן למיעבד בחולא דמועדא.
והרי הוא זמן חגיגה במקדש וכו׳ – מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא פרשה ז (מהד׳ הורביץ-רבין עמ׳ 25):
וחגותם אותו חג לה׳
(שמות יב,יד) – אין לי אלא יום טוב ראשון שהוא טעון חגיגה, יום טוב האחרון מנין? תלמוד לומר: שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה׳
(שמות יג,ו). אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון שהם טעונים חגיגה, חולו של מועד מנין? הרי אתה דן: הואיל ויום טוב הראשון ואחרון קרויין מקרא קדש, וחולו של מועד קרוי מקרא קדש – אם למדת על יום טוב הראשון ואחרון שהן קרואים מקרא קדש, הרי הן טעונין חגיגה, חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש, דין הוא שיטען חגיגה!
אף זה טעם הוא לגזור איסור מלאכה במועד שהרי שנינו בתענית ד,ב: ״וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו?״ ומסביר רבינו בפיהמ״ש שם: ״...והיתה כונתם ומטרתם ההתעסקות בעבודה ותפילה, ואינם עוסקין בעסקי עצמן״. כיון שזמן קרבן הוא, ראוי להמנע ממלאכה. והשווה לקמן ח,יז בדין ערב פסח ״שהעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין אותו... מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן״.
והעושה בו מלאכה האסורה וכו׳ – מועד קטן יב,א: אמר אביי נקטינן הלכות מועד כהלכות שבת יש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה.
העושה דבר שהוא פטור אבל אסור בשבת דינו מפורש בהלכות שבת א,ג: ״ ״ואיסורו הוא מדברי סופרים... מכין אותו מכת מרדות״ (וראה מש״כ שם). כך הדין גם בהלכות מועד מפני שאסורו מדברי סופרים. וראה לפנינו הלכה ד (ד״ה ואם כיון מלאכתו) תשובות גאונים בזה, ואף תשובת רבינו שמחרימים את העושים מלאכה בחול המועד. עונש חרם חמור ממכת מרדות כמבואר במועד קטן יז,א: ״...במערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא״, וכן פסק רבינו בהלכות תלמוד תורה ז,ב.
מכת מרדות וכו׳ – ראה מש״כ הלכות יסודי התורה ו,ג (ד״ה מכת מרדות).
מלאכה וכו׳ – דייק רבינו לכתוב שההיתר בהפסד מרובה בלבד הוא דוקא לעשות מלאכה, אבל פעולות שאינן מלאכה ואין בהן טורח רב מותרות גם כשאין הפסד באי-עשייתן, אלא שירוויח פחות אם ידחה עשייתן עד לאחר המועד, כגון למכור או לקנות בצנעה כמבואר לפנינו (הלכה כב).
כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד וכו׳ – משנה מועד א,א: משקין בית השלהין במועד ובשביעית, בין ממעין שיצא כתחלה בין ממעין שלא יצא כתחלה. אבל אין משקין לא ממי הגשמים, ולא ממי הקילון.
פיהמ״ש שם (ראשיתו הבאנו לעיל בהלכה א): ומכלל הדברים שמותר לעשותן הוא כל דבר שאם לא יתעסק בו יהיה בו הפסד גדול כגון האדמה הצמאה והיא בית השלהין, תרגום עייף – משלהי, לפי שמחמת צמאונה אם תיעזב בלי מים יפסדו כל אילנותיה, ובתנאי שלא יהיה בכך טורח גדול, אבל אם היה בכך טורח גדול אסור לעשותו במועד, ולפיכך אסור להשקות האדמה הצמאה במועד ממים המכונסים וכיוצא בהן מפני שצריך להעבירו בכלי ויש בכך טורח, וזהו ענין מי קילון, וכן מי גשמים מפני שמתקבץ מהן שלוליות וכשיפסק הגשם ויחלוף שפע המים יצטרכו להעביר מהן בכלי.
גמרא שם ב,א (פירוש ר״ח בסוגריים): מאן תנא דפסידא אין, הרווחה לא (מאן תנא דחייש לפסידא דבית השלחין, כדי שלא יפסידו וייבשו והתיר להשקותם), ואפילו במקום פסידא מיטרח נמי לא טרחינן (ואפילו הכי לא התיר אלא דבר שאין בו טורח, אבל להשקות ממי הגשמים וכיוצא בהן, שיש טורח בהן – לא התיר)?... אמר רב פפא, הא מני רבי יהודה היא.
מהעמדת הגמרא את משנתנו למדים אנו שמותר רק דבר שיש בו הפסד, ואין טורח הרבה בעשייתו. וכן הוא בירושלמי מועד קטן א,א:
ותני כן (וכך שנינו): מעיין שיצא בתחילה משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אין משקין ממנו אלא שדה בית השלחין שחרבה. על דעתיה דרבי מאיר – משקין ממנו דבר שאינו אבד ודבר שהוא טריח, על דעתיה דרבנן – אין משקין ממנו אלא דבר שהוא אבד ובלבד דבר שאינו טריח.
הפסד הרבה וכו׳ – משנה מועד ב,א-ב: מי שהפך את זיתיו... טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד, דברי ר׳ יהודה; ר׳ יוסי אומר, זולף וגומר וגף כדרכו. וכן מי שהיה יינו בתוך הבור... זולף וגומר וגף כדרכו, דברי ר׳ יוסי; ר׳ יהודה אומר, עושה למודים בשביל שלא יחמיץ.
גמרא שם יב,א: וצריכא (לכתוב במשנה אחת דין שמן ובאחת דין יין), דאי אשמעינן קמייתא (שמן) – בההיא קאמר רבי יוסי, משום דמישחא נפיש פסידיה, אבל חמרא דלא נפיש פסידיה – אימא מודי ליה לרבי יהודה. ואי אשמעינן בתרייתא (יין) – בההיא (ביין) קאמר רבי יהודה (שאין בו הרבה הפסד), אבל בהך (שמן) אימא מודה לרבי יוסי (כי רב הפסדו) – צריכא. אמר רב יצחק בר אבא, מאן תנא שינוי במועד בדבר האבד – דלא כרבי יוסי (
דהא ר׳ יוסי שרי כדרכו בלא שינוי – ר״ח). אמר רב יוסף, הלכה כרבי יוסי. בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק, מהו למישע חביתא (לגוף החבית) דשיכרא בחולא דמועדא? אמר להו, סיני אמר, הלכה כרבי יוסי. אימור דאמר רבי יוסי בחמרא, בשיכרא מי אמר? חמרא טעמא מאי, משום דנפיש פסידיה, שיכרא נמי אית בה פסידא [טובא – ר״ח], דאמר אביי, אמרה לי אם, בר שית סאוי ושייע (חבית שיש בו שש סאין תמרים ומכוסה) – (כח אותו השכר חזק כמו) מבר תמני ולא שייע (חבית שיש בו שמנה סאין אם תשאר מגולה. הרי שיש בשכר הפסד.)
מסוגיה זו עולה שהחשש תמיד הוא להפסד מרובה, אלא שנחלקו עד כמה מרובה. בהשוואה לשמן – יין הפסדו פחות, ואילו בהשוואה לשכר ההפסד ביין מרובה יותר. בכל מקרה אמת המידה היא הפסד מרובה1.
טורח הרבה וכו׳ – מועד קטן ד,א: אבל לא ממי הגשמים וממי הקילון – בשלמא מי קילון איכא טירחא יתירא, אלא מי גשמים מאי טירחא איכא?
שם ד,ב: ומתקנין את (האמה) המקולקלת במועד: מאי מקולקלת? אמר רבי אבא, שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ששה טפחים. פשיטא חצי טפח על שלשה טפחים – כיון דלא עבר מיא לא כלום הוא; טפחים על שנים עשר, דקא טרח טירחא יתירא – לא. טפחיים על שבעה מהו? הכא חמשה קא מעמיק והכא חמשה קא מעמיק, או דלמא, כיון דאיכא טפח יתירא, איכא טירחא טפי? תיקו.
הרי שרק טורח גדול נאסר. ומסתבר הוא שהרי בכל מלאכה יש קצת טורח בעשייתה.
משקין בית השלהין וכו׳ – מועד קטן ב,א: ומאי משמע דהאי בית השלחין לישנא דצחותא היא? דכתיב ׳ואתה עיף ויגע׳
(דברים כה,יח) ומתרגמינן: ואת משלהי ולאי. ומאי משמע דהאי בית הבעל לישנא דמייתבותא היא? דכתיב ׳כי יבעל בחור בתולה׳
(ישעיהו סב,ה), ומתרגמינן: ארי כמה דמיתותב עולם עם בתולתא יתייתבון בגויך בנייך.
פיר״ח: בית השלהין שהן נטועין וצמאין למים... אבל בית הבעל שכבר גדל והשריש שרשים בקרקע כמו בעל באשתו כדכתיב ׳והולידה והצמיחה׳
(ישעיהו נה,י).
כמו שכתב כאן, כן כתב רבינו גם בהלכות שמיטה ויובל א,ח: ״משקין בית השלהין בשביעית והיא שדה הזרעים שהיא צמאה ביותר״.
שינה רבינו מלשון הגמרא ״בית הבעל״ וכתב בית המשקה, שהוא מבואר יותר, והוא לשון הכתוב בראשית יג,י: ׳וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה׳; ותרגם אונקלוס ׳וכלה משקה׳: ״ארי כולה בית שקיא״, וכן הוא לשון רבינו – בית משקה, והכוונה היא לקרקע שיש בה רטיבות ואינה זקוקה להשקייה נוספת.
יש להבחין בין הביטוי בית הבעל בסוגייתנו ובין השימוש הרגיל במונח שדה הבעל. ביטוי זה מופיע במשנה גם בבבא בתרא ג,א: ״חזקת בתים, בורות, שיחין ומערות, מרחצאות, ושובכות, ובית הבדים, ובית השלהין, ועבדים, וכל שהוא עושה פירות תדיר, חזקתו שלש שנים מיום ליום. שדה הבעל, חזקתה שלש שנים ואינם מיום ליום״. ופסק רבינו בהלכות טוען ונטען יב,א: ״שלש שנים שאמרו – מיום ליום, אפילו היו חסר יום אחד לא החזיק ומסלקין אותו ממנה. במה דברים אמורים? בקרקעות שהן עושין פירות תדיר, כגון הבתים, והחצרות, והבורות, והשיחין, והמערות, והחניות, והפונדקיות, והמרחצאות, והשובכות, ובתי הבדין, ושדה השלהין שמשקין אותה תמיד וזורעין בה ונוטעין, והגנות, והפרדסין... אבל שדה הבעל שהיא שותה ממי גשמים בלבד, ושדה אילן – אינה מיום ליום אלא כיון שאכלה שלש תבואות ממין אחד הרי אלו כשלש שנים״.
לגבי דין חזקה, השאלה הנידונית היא סוג השדה ומאפייניה, ואילו גידולים מגדלים בה, ועד כמה נדרשת נוכחות המחזיק בשדה זו. לענין זה משמעותי האם זו שדה ״שמשקין אותה תמיד״ או שדה ״שהיא שותה ממי גשמים בלבד״, כי אם משקים אותה צריך המחזיק להיות נוכח בה תמיד, כיון שבגלל ההשקייה המתמידה גם זורעין בה תמיד, ונותנת יבול במשך כל השנה כולה, מה שאין כן שדה הבעל נותנת פירות בעונתה בלבד. שדה שזורעין אותה תמיד, אם לא אכל כל פירותיה של שלש שנים מלאות מיום ליום, אין זו חזקה. אבל שדה שאין משקין אותה תמיד והיא עושה פירות הגדלים על מי גשמים בלבד, הרי אחרי עונת הפירות אין בה עוד כלום עד זמן החריש הבא ואז זורעין אותה מחדש. נמצא שאם אכל פירות שלש שנים נהנה כל מה שיכול ליהנות בה. ואילו בחול המועד ובשביעית הדבר תלוי במצב הגידולים במועד, כמבואר בדברי הר״ח הנ״ל. אפילו אם זו קרקע שבדרך כלל מספיקים לה מי גשמים ואילו עתה היא צמאה, ואם לא ישקו אותה יפסדו גידוליה – מותר להשקותה; וכן להיפך, אם בדרך כלל היא זקוקה להשקייה, אבל עכשיו היא לחה ואינה צריכה מים – אין להשקותה.
וכן מוכח מהירושלמי מועד קטן א,א: ״כל שהוא פסידה והולכת זו היא בית השלחין, עמדה מלהכחיש זו בית הבעל... עד כמה תשהא ותיעשה בית השלחין עד כדי שתשהא שנים שלשה ימים קודם לרגל״. והשווה ירושלמי שביעית ב,ו: ״כיון שמנע מהם מים שלשים יום לפני ראש השנה נעשו כבעל״. הגדרת בית הבעל ובית השלהין לענין המועד, אינה תלויה בדרכה של השדה ובאופיה לאורך זמן רב, אלא במצב הקרקע והגידולים כרגע.
הביטוי ״בית השלהין״ משמש לתיאור תכונה של הקרקע כקרקע צמאה, ולא כניגוד לשדה הבעל. נציג כמה דוגמאות:
משנה מנחות ח,ב: אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלהים
2 ולא מבית האילן.
פיהמ״ש שם: לא יביא לכתחלה סלת של חטים הצומחים באשפות, ולא בשדות הצמאות ולא בשדות האילנות מפני שהוא גרוע בטיבו.
משנה בבא בתרא ב,יג: אילן שהוא נוטה לתוך שדה חברו קוצץ מלא המרדע על גבי המחרשה; החרוב והשקמה כנגד המשקולת; בית השלהים ובית האילן כנגד המשקולת.
פיהמ״ש שם: ובית השלהין, האדמה הצמאה והיא שדה הבעל, וצל האילנות מזיק לה מפני שהוא מונע את הטל ממנה, ולפיכך כל האילן כנגד המשקולת...
במשנה זו מדובר בשדה בעל, דהיינו שדה הניזונית בסתם ממי גשמים ולא ממי השקייה, אלא שבגלל הצל המונע ממנה טל היא צמאה, ולפיכך היא נקראת בית השלהין. מכאן מוכח שבית השלהין מציין תכונה של צמאון ולא תואר השדה לפי הנוהג הרגיל. מעתה יש ושדה הבעל תיקרא בזמן מסויים בית השלהין.
בהלכות טוען ונטען השתמש רבינו בלשון
שדה השלהין כניגוד
לשדה הבעל, כי כן מצינו גם
במשנה בבא מציעא ט,ב: ״המקבל
שדה מחברו והיא בית השלהים או בית האילן, יבש המעין ונקצץ האילן אינו מנכה לו מחכורו״ – כאן מדובר בשדה שיש בה מעין והיא מושקית באופן מלאכותי.
בהלכות שביעית פרש רבנו בית השלהין בענין שדה הזרעים, ואילו בהלכות יום טוב מדובר בשדה שיש בו אילנות, וזאת מפני שבית השלהין הוא תואר תכונת הקרקע וייתכן ויסוב על שדה שיש בה אילנות או על שדה שהיא זרועה רק תבואה, וכל מקום לפי עניינו. וזה לשון הריטב״א בחידושיו (
מועד קטן ב,א ד״ה מתני׳ משקין):
קצרו של דבר כי שלחין הוא נאמר לפעמים לשון כללי על כל ארץ שהיא צמאה למים בין ירק בין גן אילן בין שדה תבואה כדאיתא הכא... ופעמים נאמר לשון פרטי על גן ירק לבדו או על שדה תבואה לבדו...
וכשהוא משקה אותה לא ידלה וכו׳ – מועד קטן ד,א (פירוש ר״ח בסוגריים):
אבל אין משקין לא ממי הגשמים וממי הקילון – (ומקשינן) בשלמא מי קילון איכא טירחא יתירא (בשלמא מי הקילון שהן כמו ביב המושך מים, וצריך לדלות ולהשקות דאיכא טירחא – לא), אלא מי גשמים (דבפתיחה סגי ליה) מאי טירחא איכא? אמר רבי אילעא אמר רבי יוחנן, גזירה מי גשמים אטו מי קילון. רב אשי אמר, מי גשמים גופייהו (כשפוסק המטר) לידי מי קילון אתו (כלומר, צריך למלאות מהן בדלי במקום שנתקבצו). וקמיפלגי בדרבי זירא. דאמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל, נהרות המושכין מים מן האגמים – מותר להשקות מהן בחולו של מועד. מר אית ליה דרבי זירא, ומר לית ליה דרבי זירא.
פסק רבינו כרב אשי דהוא בתראה, ולכן כתב שאסור לדלות ממי גשמים – ומכאן שאם אינו דולה אלא רק פותח סכר וכדומה – מותר. וכן להלן ח,א פסק רבינו שמותר להשקות מנהרות המושכין, ואין לגזור בהם, כרב אשי, וראה פירושנו שם.
ממשיכו ומשקה בו וכו׳ – משנה מועד א,א: משקין בית השלהין במועד... בין ממעין שיצא כתחלה בין ממעין שלא יצא כתחלה.
הוסיף רבינו ביאור על לשון המשנה כדי להסביר למה ממי גשמים נאסר להשקות אבל ממי מעיין הותר. לפיכך כתב: ״לא
ידלה וישקה מן הבריכה או ממי גשמים״, אבל גבי מעיין כתב ״
ממשיכו ומשקה בו״. ממי גשמים יש טורח גדול שהרי צריך לדלות בכלים ולהוליכם לשדה, מה שאין כן ממעיין שממשיך את המים על גבי קרקע והן זורמים מאליהן. השווה
משנה מקוות ה,א: מעין... העבירו על גבי בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה; חזר ו
המשיכו וכו׳ ״.